התנגדות בעל דירה בבית משותף:

בתקנות חוק התכנון והבנייה התשכ"ה 1965 נקבעו הוראות שונות המלמדות על חשיבות האבחנה בין נכס הרשום כבית משותף לבין נכס שאינו רשום כבית משותף, בכל הקשור לבקשות היתר, שינוי והרחבה בנכס.

כידוע כאשר מבקש בעל נכס דלא ניידי לבצע כל בניה בנכסו, הרי שנדרש הוא להגיש בקשה להיתר בניה למעט במקרים בהם מתבקשת אך הרחבה או שינוי פנימי בדירתו.

נשאלת השאלה מתי נזקק בעל הדירה בקבלת הסכמת יתר בעלי הדירות וכיצד תשפיע הסכמתם או אי הסכמתם של בעלי הדירות על קבלת ההיתר?

ובכן סוגיה זו נעוצה בפסיקה ענפה אשר שנה בנפקות אישורם ואי אישורם של בעלי הדירות. 

ב- בג"צ  10/66 דנו שופטי בית המשפט העליון בסוגיה בה התבצרה הוועדה בסירובה לדון בבקשת העותרת אשר ביקשה לשנות את ייעוד הדירה בבית המשותף, וזאת לנוכח אי חתימתם של כל בעלי הנכסים על הבקשה.

קרי הואיל ולדעתה נעדרה על הבקשה חתימת כל בעלי הנכסים, דהיינו בעלי שאר הדירות בבית הנ"ל.

חרף האמור בעניין זה, קבע בית המשפט העליון כי אין צורך בהסכמת יתר בעלי הדירות באותו הבית. חשוב לציין כי במקביל לפסיקתו זו קבע בית-המשפט כי זכותם של בעלי הדירות האחרות ואף של השכנים לפנות הן לוועדה והן לבתי-משפט ולטעון את טענותיהם והתנגדותם באופן ענייני.

כמו כן ב- בג"צ 27/62 נדון מקרה לפיו סירבה הוועדה המקומית לקיים דיון בבקשת המבקשים להתיר להם בניית מרפסות לדירותיהם הואיל וטופס הבקשה אינו

חתום כנדרש על-ידי כל בעלי הדירות בבניין. בית-המשפט קבע כי ביחס להוצאת היתרי בניה מצווה הוועדה המקומית, על-פי סעיף 21 לפקודת בניין ערים,

להקפיד על כך שהבניה המוצעת תהא בהתאם לחוקי העזר ולתכניות בניין ערים ואין זה מסמכותה ואף לא מעניינה לדאוג למניעת פגיעה אפשרית בזכויות הזולת.

קרי בית המשפט קבע כי במידה ואדם טוען שנפגע, הרי שיש ושמורה לו הדרך לשמור על זכויותיו המשפטיות בדרך של פניה לערכאות המשפטיות הנאותות.

במקביל לקביעה זו נקבע כי  נקבע כי הוועדה המקומית אינה הפורום להכריע בהתנצחויות ובטענות של הצדדים.

ב- בג"צ 879/89 נדונה ונבחנה  השאלה האם על פי תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), קיים תנאי מחייב שעל כל בקשה להיתר בניה בבית משותף יחתמו כל בעלי הדירות בבית המשותף או חוכריהן או נציגות הבית המשותף, ובמידה ולא, לא תדון הוועדה המקומית בבקשה.

ובכן נקבע כי הוועדה רשאית לדון ולקבוע, אם על-פי שיקולים תכנוניים מן הראוי לתת היתר בניה גם אם לא כל הדיירים חתמו. בפני הדיירים המתנגדים פתוחה הדרך להביע את התנגדותם בפני הוועדה ולפעול למניעת פגיעה בזכויותיהם.

הודגש כי אין במתן הזכות לבקשת היתר כאמור כדי לפגוע בזכויותיהם הקנייניות של הבעלים האחרים של הנכס, וההחלטה מתייחסת להליכי תכנון בלבד.

בנוסף אם הגשתם בקשה להיתר בנייה אך היא נדחתה וסורבה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ואתם שואלים מהי הדרך הנכונה לפעול כנגד אותה החלטת רשות ובכן כידוע על החלטת ועדת הערר ניתן להגיש ערעור מינהלי לבית-המשפט לעניינים מינהליים. אסביר כי עד לתיקון שהתקבל בשנת 2008, נקבע סעיף 198(ח) לחוק התכנון והבניה כי "על החלטת ועדת הערר ניתן לערער בשאלה משפטית בלבד, לבית-המשפט לעניינים מינהליים. לאור האמור בית-המשפט לעניינים מינהליים יתערב בהחלטת ועדת הערר, ואף בקביעותיו של שמאי מכריע, רק בשאלות משפטיות ולא בקביעות עובדתיות.

עוד אדגיש כי בתיקון לחוק נקבע בסעיף 198(ז) כי: "על החלטת יושב-ראש ועדת הערר ניתן לערער לבית-המשפט לעניינים מינהליים" -  אך לא נקבע במפורש הסייג כי ההתערבות מוגבלת לשאלות משפטיות. אינני רואה לקבוע מסמרות בשאלת ההימנעות מהוספת הסייג בתיקון (שכאמור להלן, אינו חל בענייננו). בהתייחס למחלוקת שלפנינו, די לנו לקבוע כי במסגרת הערעור המינהלי שעניינו תביעה לירידת ערך, על בית-המשפט לעניינים מינהליים לבחון אם ועדת הערר הפעילה את אמת-המידה הראויה - שלפיה יש להתערב בחוות-הדעת אם נפלה בה טעות מהותית או דופי חמור - בבואה לבחון את השגות הצדדים על חוות-דעתו של השמאי המכריע".