בטרם הקניית מתנה ובייחוד מתנה בדרך של הענקת מקרקעין של אדם לזולתו, רצוי ונכון להוועץ עם עורך דין המתמחה בתחום זה.

מהות המתנה הינה הקניית נכס ללא תמורה. יצוין כי דבר המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מיטלטלין או זכויות. כמו כן מתנה יכולה להתקבל ע"י ויתורו של הנותן על זכות כלפי מקבל המתנה, ולחילופין במחילת חוב. כמו כן לקבלת דבר המתנה יש צורך בהסכמת מקבל המתנה, ולולא הסכמתו הרי שאין תוקף משפטי להענקת המתנה. ואולם קיימת בסעיף 3 לחוק המתנה, חזקת הסכמה, הקובעת כך: "חזקה על מקבל המתנה שהסכים למתנה, זולת אם הודיע לנותן על דחייתה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה".[1] אם כן קיימת הוראה לפיה מקבל המתנה חפץ בקיבול המתנה, ומשכך יש לומר כי הוראת חוק זו שוכנת בהרמוניה חקיקתית עם סעיף 7 לחוק החוזים הקובע את חזקת הקיבול.[2]

אציין כי על פי חוק המתנה, דבר המתנה יכול שיהיה אף על תנאי, ולפיכך ישנם עוד שתי אפשרויות לעריכת חוזה מתנה והם: א- מתנה על תנאי, ב- מתנה בחיוב. יוער כי האבחנה בין מתנה על תנאי לבין מתנה בחיוב לעיתים קשה היא ונתונה לפרשנות. נושא זה נדון בהרחבה ונקבע ההלכה לפיה, חוזה המתנה יכול שיהיה על תנאי מתלה או על תנאי מפסיק,ובמידה והתנאי חדל להתקיים, הרי שהחוזה חדל להתקיים ומשכך נותן המתנה זכאי להשבה. [3]

ליבת חוק המתנה, מצויה בסעיף 5 לחוק המתנה, אעמוד על סעיפיו השונים. על פי סעיף א- לחוק המתנה נקבע כי התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב. יש לומר כי בשל החשיבות הרבה של דרישת הכתב, קבע המחוקק כי התחייבות עתידית טעונה מסמך בכתב. הרציונאל העומד אחר קביעה זו הינו, חיזוק מעמדה המשפטי של הקניית המתנה, על ידי נותן המתנה וכן חשיבה נוספת מצד נותן המתנה, טרם הקנייתה.[4] כמו כן אוסיף טעם נוסף לדבר ואומר, כי יש לראות בדרישת הכתב מעין שומר סף נוסף הן לנותן המתנה שעבורו דרישת הכתב הינה המגן מפני התחייבות סתמית, ואף למקבל המתנה שעבורו דרישה זו הינה החרב, אשר בהסתמכו על עסקת מתנה כתובה, ומשוכללת דיה יוכל לעמוד על זכויותיו המשפטיות.

סעיפים 5-ב-ג לחוק המתנה דנים בחזרת נותן המתנה מהבטחתו. הינם ליבת החוק, והם הם העוסקים ביכולתו של נותן המתנה, "המתחייב", לחזור בו מהבטחתו. אעיר כי זכות החזרה קנויה אך לנותן המתנה ולא למקבל המתנה, ומשכך מי שהתחייב לקבל מתנה לא יוכל להתחרט באופן דומה לנותן המתנה. ברוח דברים אלו אציין כי אף הפסיקה הדגישה כי סעיף זה מקנה את זכות החזרה האישית אך למתחייב עצמו, ולא לבאי כוחו כגון יורשיו וכדומה.[5] זכות החזרה המנויה בסעיף 5-ב לחוק מתחלקת לשתי תתי סעיפים. האחד דן במצב דברים בו מקבל המתנה שינה את מצבו בהסתמכו על התחייבות נותן המתנה. השני דן במצב דברים בו וויתר נותן המתנה על זכות חזרתו, וזאת ע"י ייפוי כוח בלתי חוזר כלפי מקבל המתנה.

סעיף 5 –ג קובע כי לנותן המתנה ישנה זכות חזרה חרף האמור בסעיף 5-ב לחוק ובכך מרחיב את אפשרות החזרה לנותן המתנה. אעיר כי זכות זו מושתת על שני אדנים והם: אחד- התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה  כלפי הנותן או בן משפחתו- הפסיקה מכילה אמרות אגב לפיהם זכות החזרה בשל סיבה זו תחול אף על היורשים של נותן המתנה. הזכות השנית הינה- הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של נותן המתנה. לפי עילה זו נותן המתנה רשאי לחזור בו מנתינת מתנתו אף אם נתינתו עוגנה במסמך כתוב. בפס"ד וויסר נגד שביט, נקבעה ההלכה לפיה יש להחיל פרשנות רחבה למונח התנהגות מחפירה.[6]

אציין כי ישנם שתי מגמות מנוגדות העומדות בפרשנות סעיף 5-ג והם:

1 הסכמים יש לקיים- ומשכך יש לקיים את ההתחייבות למתן המתנה. וביתר שאת שעה שנותן ההתחייבות שלל את חזרתו על ידי ייפוי כוח בלתי חוזר.

2 חזרת נותן המתנה מהבטחתו –יסודה בהתנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה, או בהרעה כלכלית ניכרת של מקבל המתנה.